המדריך לטרמפיסטית באיטליה, סיפור בהמשכים

#המדריך_לטרמפיסטית_באיטליה

פרק ראשון

השנה 2005 ואני סטודנטית פעורה לאדריכלות בויצו (שמאז הפך לבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת) חיפה,

יום אחד צצה הזדמנות לנסוע להשתתף בקורס קיץ של עמותת UMAR

יוזמה שכינסה יחד סטודנטים ממדינות הים התיכון בכל פעם בעיר אחרת ובכל פעם סביב נושא תכנוני אחר.

חזון ה-"מזרח תיכון חדש" קנה אותי מיד והחלטתי שאני הולכת על זה.

באותה שנה היה קורס באלג'יריה, קורס בצרפת וקורס באיטליה,

שלחתי מייל למארגנים ושאלתי בתמימות אם אני יכולה להירשם לסדנה באלג'יר, הם ענו, בנימוס שהם מאוד ישמחו לארח אותי אבל הם לא יכולים להתחייב שאוכל לחזור הביתה.

אני כבר לא זוכרת את הניסוח המדויק אבל היה ברור שהחלק הזה בים התיכון מחוץ לתחום, החלטתי ללכת על הדבר הטוב הבא - איטליה.

בגלל שנרשמתי ברגע האחרון (ולקח זמן עד שהשגתי את האישורים המתאימים),

יום לפני תאריך התחלת הקורס הדר וסוכנת נסיעות עפולאית נמרצת סגרו לי טיסה לאותו הערב, נחיתה צפויה במילאנו 20:30 בערב.

"אל תדאגי, הכרטיס יחכה לך בשדה"

(בכלל לא דאגתי)

בכל אופן ביום ההגשה האחרונה של השנה, הורדתי את הגיליונות מהקיר, ארזתי תיק ונסענו לשדה. הכרטיס באמת חיכה לי והטיסה הראשונה שלי לבד עברה חלק.

עד שיצאתי מהמטוס, אספתי את התיק שלי ומצאתי את האוטובוס הנכון לצ'נטראל'ה התחנה המרכזית של מילאנו השעה כבר התקרבה לעשר בלילה.

אני זוכרת את עצמי נכנסת בדיוק בשנייה שבה כיבו את האורות בכל דלפקי האינפורמיישן, טק טק טק, אחד אחרי השני חושך ואין עם מי לדבר.

אמצע הלילה, אני עדיין במילאנו וצריכה לעלות על רכבת לטורינו,

אבל איך אני קונה כרטיס עכשיו? ואיך אני יודעת בכלל לאיזה רציף ללכת?

"סקוזי"

ניגשתי לאיש מבוגר לבוש חליפה (איטלקים תמיד לובשים חליפות) וביקשתי עזרה

הוא סימן לי לבוא אחריו והתחיל ללכת, הוא יצא מהאולם הראשי לתוך חדר מדרגות, עליתי אחריו שתי קומות והוא הוביל אותי לחדר צדדי,

בדיוק כשהתחלתי לדאוג הוא נעצר לפני מכונה אוטומטית לקניית כרטיסים.

"סטודנטה, סי?"

המלך אפילו קנה לי כרטיס בהנחת סטודנט.

ניגשתי לרציף 21 והתיישבתי, תוך כדי שאני מבינה שהרכבת הבאה היא רכבת חצות וזה קו מאסף,

הולך להיות לי לילה ארוך.

תמונות מאלבום המסע שלי לאיטליה. רחוב צדדי בטורינו, האלפים מציצים ברקע.

פרק שני

סוף סוף מגיעה הרכבת ואני עולה עליה, הקרונות חשוכים וריקים. אני מתיישבת ומעבירה את הנסיעה בין עצירה לעצירה בבהייה בחושך שבחוץ.

בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר אנחנו מגיעים לטורינו, אני יוצאת מהתחנה עם התרמיל על הגב.

בחוץ ברחבה המפוארת המרוצפת בשיש מתחת לשנדלירים ענקיים מקריסטל אני רואה שורה של פנקיסטים כחולי שיער נשענים על הקיר ומתכסים במגבות שלהם (נשבעת שאני לא ממציאה את הפרט הזה ),

אני חושבת לעצמי שבהתאם לשעה המאוחרת, או מוקדמת תלוי איך מסתכלים על זה, יש מצב שאני חוזרת לשם ומעבירה איתם את הלילה.

אני ניגשת לשורת נהגי המוניות ומגישה לאחד מהם את הדף עם הכתובת.

אחרי נסיעה קצרה הוא נעצר בצד הדרך, יוצא מהרכב ובדילוג קליל מוציא ומניח את התרמיל שלי על המדרכה ומודיע לי באיטלקית שוטפת שהגענו.

רגע, רגע, רגע,

לאן הגענו? אין כאן כלום. זאת אומרת אני יודעת שזאת הכתובת ושאני הולכת לשהות בפנסיון שמארח את הסטודנטים בתוכנית אבל אין לי טלפון, אין שלט על הבניין ואין לי מושג איפה באמת אני אמורה לישון הלילה.

עם תנועות ידיים נואשות אני משכנעת אותו להתקשר בשבילי לבעלת הבית.

אחרי כמה צלצולים נדלק אור בקומה השלישית,

אל המרפסת יוצאת אישה מבוגרת עטופה בחלוק עם רולים בשיער,

נהג המונית שלי מהנהן, נכנס לרכב ונוסע לדרכו.

הגברת במרפסת מסמנת לי משהו וזורקת מלמעלה מפתח על המדרכה.

אני רצה לאסוף אותו, נכנסת בשער הבניין לתוך חדר מדרגות שבנוי סביב חצר פנימית גדולה ומתחילה לטפס במדרגות

אחרי כמה חזרות של למעלה וסביב אני רואה את הדלת נפתחת בחריץ, עכשיו באמת הגעתי.

דונה מריה, שם אמיתי לגמרי מראה לי את החדר שלי, את המקלחת והמטבח וחוזרת לחדר שלה לישון.

אני, מצד אחד גמורה מעייפות ומצד שני מפוצצת באדרנלין מכל המסע הזה שעברתי הלילה.

מניחה את התיק ויוצאת למקלחת להתרענן,

בום,

הדלת נטרקת מאחורי משאירה אותי נעולה במסדרון.

ארמון בארוקי בשיפוצים, וארכיטקטים איטלקיים עם סטייל. מתוך אלבום המסע שלי.

פרק שלישי

נו באמת,

כמה פעורה אני יכולה להיות? אין דלתות כאלה בקיבוץ ובכלל לא נועלים אצלנו שום דבר.

אני יוצאת לסיבוב בין החדרים, עוברת במסדרון בין שורת חדרים לסלון יפה ועוד שורת חדרים.

ואז מרחוק אני מזהה אור כחול מהבהב, אני מתקרבת ומזהה שבפינת החדר יושב בחור ועובד על המחשב שלו.

סליחה,

אני מרגישה ממש מטופשת אבל נעלתי את עצמי מחוץ לחדר, אני מחייכת בחוסר אונים,

זה בסדר, זה קורה לכולם, הוא מחייך חזרה ומוביל אותי לכניסה לבית. ליד הדלת יש לוח עם מפתחות ספייר, אולי בכל זאת זה קצת דומה לקיבוץ.

אני חוזרת לחדר ומתרסקת על המיטה.

בבוקר אני מתעוררת ממש מוקדם, כולם הגיעו יום לפני והיה להם זמן להתארגן, אני צריכה לברר איך מגיעים מפה לפקולטה לאדריכלות ובאיזה שעה השיעור הראשון.

טוב, נברר את כל זה, אבל קודם כל קפה.

אני נכנסת למטבח ומנסה להבין איפה יש כלי להרתיח בו מים, דונה מריה נכנסת דקה אחרי ומתחילה לצחוק,

"מה את חושבת שאת עושה?

בואי אני אראה לך איך מכינים פה קפה"

היא מוציאה מקינטה ואספרסו טרי ומראה לי איפה למלא את המים והאספרסו ולהבריג יחד את החלקים.

בזמן שהקפה רותח היא מכינה לי טוסט ומוציאה צנצנות עם ריבה מעולה שהיא רוקחת בעצמה.

אחרי טוסט בריבה וקפה טוב, היא אומרת לי בואי, נעיר את הישראלי השני.

יש ישראלי שני?

אלעד, סטודנט מהטכניון מתעורר בקושי אבל זורם,

מסתבר שבזמן שאני נזרקתי ברכבת החבר'ה יצאו לסיבוב מועדונים,

השיעור הראשון מתחיל ב-10 והפוליטכניקו במרחק רבע שעה הליכה או חמש דקות בטראם.

"אז את מויצו? אף אחד לא מושלם (;

טוב בואי נלך ברגל יש לנו מלא זמן".

הכיכר המרכזית ב-וונארייה, האתר לפרויקט התכנון שלנו.

פרק רביעי

אחרי הליכה נינוחה על שפת ה-פו הנהר שחוצה את העיר, אנחנו מגיעים לארמון בארוקי מוקף גינה מטופחת, באולם הראשי תקרות גבוהות מצוירות, מלאכים שמנמנים מפריחים נשיקות באוויר ונושפים בחלילים מרחפים בפינות החדר ועיטורי גבס זהובים.

שום דבר לא הכין אותי לזה. גם לו לכיבוד בקבלת הפנים.

סוף סוף אנחנו פוגשים את הסטודנטים שהגיעו להשתתף בתוכנית, יש קבוצת סטודנטים מיוון, חבורה מתורכיה, סטודנט ממצרים וסטודנטית ממרוקו ואנחנו מישראל.

לבחור ממצרים היה מאוד חשוב לעשות לנו פרצוף לא מאשר, לא התרגשנו והמשכנו הלאה.

עם הסטודנטית ממרוקו, אמל, לעומת זאת זו הייתה אהבה ממבט ראשון.

אנחנו קראנו לה "תקווה" והיא סיפרה לנו על הקהילה היהודית המכובדת של מרוקו, מסתבר שגם לה היו סיפורים מחצר המלך.

היא גם מינתה את עצמה באדיבות למשגיחת הכשרות שלנו, אני חושבת שהמילה הראשונה שהיא למדה באיטלקית הייתה - חזיר

כדי שיהיה ברור מה אסור שיכנס לה לאוכל.

לקח לה יום להבין שבחלק הזה של איטליה עדיף פשוט להימנע מבשר...

לי זה לקח בדיוק רגע להתאהב בתרבות האיטלקית,

הכל בטוב טעם ועם חשיבה על הפרטים הכי קטנים אבל בעיקר התנהלות זמן נינוחה ונזילה שמאפשרת באמת לחיות טוב.

לא משנה מתי קבענו להתחיל מתחילים עשר דקות אחרי, מה שתמיד משאיר זמן לעוד אספרסו.

המארגנים דאגו לנו לכרטיס חופשי לתחבורה הציבורית, תלושים לאוכל במנזה של האוניברסיטה

(בחיים לא אכלתי כזה אוכל פשוט וטעים בחדר אוכל, בלי להעליב אף אחד כמובן)

+ כרטיס כניסה לרוב מוזיאוני העיר שאלעד ואני ניצלנו היטב.

הלו"ז שלנו לחודש הקרוב,

מתחילים את הבוקר בבית הקפה שמתחת לפנסיון עם הפוך ומאפה, תחילת סטודיו בעשר בבוקר כולל הפסקת צהרים לפסטה, כמובן,

סדנאות סיורים והרצאות שמסתיימים בארבע והסטודיו פתוח לעבודה חופשית עד שבע.

בכל ערב יוצאים לאזור בילוי אחר בעיר ויש הרבה כאלה.

סופי שבוע פנויים כמובן. ככה יצא לי לבקר גם בגנואה, לאגו קומו וכמה ארמונות מפוארים למרגלות האלפים ובסיור מרתק במפעל ההיסטורי של פיאט עם אחד האדריכלים ממשרד רנזו פיאנו.

הספק מרשים לכל הדעות.

הו ולא לשכוח הופעה של איגי פופ (!) בפארק.

הקורס נגמר, נפרדנו בנשיקות וחיבוקים ואלעד ואני עלינו חזרה על הרכבת למילאנו, תחנה אחרונה בדרך הביתה.

כנסייה ששכחתי את שמה, מתוך אלבום המסע שלי.

פרק חמישי ואחרון

יומיים אחרונים במילאנו (אלעד נשאר אחריי) ורציתי לסמן וי על כמה נקודות התיירותיות,

הפסאג' של ויטוריאו אימנואלה ה-3

(עמידה במרכז הכיפה, הבעת משאלה, סיבוב במקום תוך קפיצות על רגל אחת וזריקת מטבע מעבר לכתף שמאל, מסורות של סטודנטים לאדריכלות לא לצחוק בבקשה)

הדואומו, הסעודה האחרונה, כאלה.

בערב האחרון קיבלנו המלצה על מסעדה משפחתית מעולה באזור אז הלכנו לבדוק.

אני לבשתי את הבגדים האחרנים שלי שנשארו נקיים -שרוול לבן וחולצת פסים בגוון לא ברור, אלעד במכנסיים קצרים וסנדלי שורש,

נכנסנו וגילינו, כמובן, שאנחנו היחידים שלא לבושים בחליפות. (הרי כבר למדתי שאיטלקים תמיד לובשים חליפות).

המארחת התעלמה באלגנטיות מהבחירות האופנתיות שלנו והושיבה אותנו.

הארוחה הייתה באמת מצויינת וכללה את הקרם כרמל הכי טעים שאכלתי אי פעם.

למחרת בבוקר עליתי על רכבת חזרה לשדה התעופה, הגעתי לדלפק הצ'ק אין של אל-על, דיילת הקרקע, איטלקיה חמוצה, הציצה בכרטיס שלי בפרצוף מאוד לא מרוצה,

"את לא עשית קונפורמיישן, אז אין לך מקום על הטיסה"

ממממהההההה? עכשיו?

אף אחד לא אמר לי שאני *צריכה* לעשות קונפורמיישן

אני על סף דמעות והיא בשלה,

"נו קונפורם נו פליי"

היא חסמה אותי ביד מונפת באוויר, שזה עוד משהו מאוד איטלקי.

אין מצב שבעולם, אני עולה על הטיסה הזאת.

אין לי כסף או טלפון נייד או בגדים נקיים או מושג מהחיים שלי ואני חוזרת הביתה היום.

וגם אני ישראלית, אז אני בטוחה שמישהו הולך לעזור לי.

נחושה בדעתי ניגשתי לנציג אחר של אל-על, הוא שלח אותי לבידוק בטחוני וביקש ממני לחכות ליד הגייט, הוא כבר ידאג לי.

נו טוב, אין ברירה, אחרי שבבידוק חפרו לי בגרביים המלוכלכים, התיישבתי ליד הגייט עם התרמיל וחיכיתי, לא העזתי לזוז מטר אפילו שכבר הייתי ממש רעבה, רק שלא יפספסו אותי ואשאר תקועה בשדה.

אחרי שעה או נצח, מגיע בחור אחר עם מכשיר קשר ואוזניות,

"את קרן? שלחו אותי לחפש אותך,

הכל בסדר יש לך מקום על הטיסה."

פיוווו

קפצתי במקום, כל כך שמחתי שכמעט חיבקתי אותו.

ובזמן התחילו לקרוא לנוסעים לעלות לטיסה אני דפקתי ספרינט לקפיטריה לקנות לי כריך ושתייה במחיר מופקע.

בכל זאת חוויה של שדות תעופה (;