השמלה

כשאני והדר החלטנו שאנחנו מתחתנים, ככה זה היה אצלנו שיחה תוך כדי נסיעה באוטו,

הדבר הראשון שעשיתי היה לשאול את אמא שלי אם היא שמרה את שמלת הכלה שלה, היא הייתה מקסימה. הזיכרון שלה בשמלת A קצרה מתמונות השחור לבן, ליווה את הילדות שלי. הייתי מציצה באלבום ומתפעלת, כמה היא פשוטה ואלגנטית, השמלה כלומר, אמא שלי הייתה בהחלט יפה ואלגנטית, הנה, תראו בתמונות.

אמא שלי והאחיות שלה. מימין רבקה, גילה (אמא שלי), רינה, זכרה לברכה ודבורה.

אבי ואמי תחת החופה, שנערכה, דרך אגב, בבית הכנסת הגדול בעפולה

אחרי המסע בזמן, חוזרים לסיפור,

"רק רגע, כן, אני יודעת איפה שמתי אותה"

היא נעלמה בחדר השינה וחזרה אחרי רגע עם בד תחרה קטן ומקופל, ברגע הראשון חשבתי שזו ציפית.

פתיחת הצרור גילה לי את השמלה שזכרתי, צווארון סיני ותחרה שוויצרית נהדרת, וינטג' אמיתי מהסיקסטיז, שהשנים (40 שנה בערך) בתחתית של מגירת מצעים השאירו בה סימנים.

"אמא, איפה קנית את התחרה הזאת?"

"אה, נסעתי עם רינה לתופרת בפתח תקווה והיא תפרה לי את השמלה, התחרה בטח הייתה אצלה בבית." באמת שלא עשו עניין מכלום פעם.

"אמא, למה היא פרומה בצדדים?"

"אה, חשבתי לעשות ממנה משהו, אולי כריות,"

שלוש מחשבות עברו לי בראש במקביל,

1. היא תעלה עלי?

2. ‏איך נוריד את הכתמים?

3. ‏אמא, מזל שלא הפכת אותה לכרית. אני רוצה ללבוש אותה בחתונה שלי.

פנינו לנאווה, אמא של הדר להלן חמתי, שעם כל הניסיון שלה בתחום אפשר לקרוא לה הלוחשת לטקסטיל. היא לקחה, חומץ, סודה לשתייה, אקונומיקה ופרורי סינטבון שנאספו בליל ירח מלא ועשתה את הבלתי יאומן, החזירה לי שמלה לבנה ומגוהצת.

עכשיו השרביט עבר לליאורה התופרת, שתפרה בטנה חדשה ומבריקה שמבצבצת מתוך התחרה, שדרגה את הגזרה, משמלה קטנטונת היא הפכה לטוניקה וחצאית עם הינומה תואמת וז'קט קטן למקרה שיהיה קריר (לא היה קריר. אבל כשמתחתנים במרץ רוצים לקחת כל מזג אוויר בחשבון)

השמלה גרמה לי להרגיש אלגנטית אבל גם ממש אני, בדיוק מה שרציתי משמלת כלה.