בית רגש בלוג #14 סוקולינה רינת טל
עודכן: 16 באוג׳ 2022
יהו! פוסט חגיגי לטו בשבט.
האמת יש פה צרוף מקרים מהסוג שקשה להאמין שלא תכננתי. כבר כמה זמן שאני רוצה לפנות לרינת ולארח אותה בבית רגש בלוג, והפוסט הזה מגיע בזמן לחג הכי ירוק בשנה.
את רינת טל, שהיא סוקולינה, או כמו שאני קוראת לה בלב קרייזי פלנט ליידי, אני מכירה רק מהרשת.
נפגשתי איתה דרך דקלה מנחם טבת שהתארחה פה בבלוג. הצצתי ונשמתי נעתקה.
יש ברינת חיות מתפרצת, כמו טבע פראי, תוכלו לראות את זה בתמונות, מתוך האלבום הפרטי, משפחתי, מקצועי שלה, ולקרוא במילים שהיא כתבה פה.
כשפניתי אליה היא חזרה אלי בטלפון בכזו שמחת יצירה, לקחה על עצמה את האתגר לכתוב יותר אישי וזה היה רגע מעורר השראה מבחינתי.
היא מאוד נדיבה עם הידע שלה היא תגרום גם לכן להתאהב (בה) ובצמחי בית, אם רק תתנו לה.
אני
הי, אני רינת (או סוקולינה) ואני מעצבת חללי פנים עם צמחים, או: פלנט-סטיילרית.
נולדתי וגרתי בתל-אביב רב חיי. לפני שנה וחצי עברתי עם משפחתי לעתלית.
אני אוהבת עיצוב, צמחים, ואנשים, אוהבת מילים ותמונות. ועוד כמה דברים.
עוד רגע בת 40, וגם בן-הזוג. הוא איש של מערכות מידע ובו בזמן של גופנפש, הוא מעביר סדנאות על ריכוז ופרודוקטיביות, ומנסה לעזור גם לי בזה (-: . הוא משתף פעולה עם רב הקריזות העיצוביות שלי ומקבל אותי עם כל הצמחים שאני מביאה הבייתה. רק לפעמים הוא מזיז אותם בטעות.
יש לנו בן 7.5 ובת 3.5, והם אדירים, ומעבר לזה אני לא יכולה לתאר אותם במשפט (-:
רינת בבית הגידול הטבעי שלה. תמונות מהאלבום האישי.
בית
הבית מתעצב ומתפתח איתנו כל הזמן. כמונו, הוא אינו סטטי. אני אוהבת עיצוב "איטי" ואני אוהבת דברים בתנועה – שיש להם עבר, בתקווה עתיד, ושרצף הזמן ניכר עליהם. שיש מספיק ותק מאחוריהם, או לפחות לפניהם, כך שיספיקו להפוך בעלי משמעות למישהו.
צמחים הם הממלכה שמחברת בין הבית הדומם לכאורה (כי רק העין לא מבחינה בשינויים), לבין מה שחי ובתנועה.
בית זה החופש להיות אני. 4 קירות וגג יכולים להיות גם רק מחסה מהקור. בשביל להרגיש בבית, כל כולו צריך לאפשר לי ולעודד אותי להתקרב לעצמי. המבנה צריך לתמוך בצרכים שלי ולאפשר לי לפעול בחופשיות, העיצוב צריך לשקף אותי - וגם להתגמש ולאפשר לי להשתנות. והאנשים, כמובן שצריכים לתמוך בי בלהיות אני - וזה לא מובן מאליו. הבית הוא הממלכה שלי, ובביתי אני מלכה. כל אחד צריך להיות המלך או המלכה בממלכתו\ה.
למבקר, מה שנותן לחלל את התחושה של בית - זה הרושם שיש כאן מלך. שמישהו כאן מרגיש בבית, למישהו כאן אכפת. שיש מי שבחר בתשומת לב, שמשקיע ומטפח. צמחים חיים הם עדות ניצחת לכך שלמישהו אכפת. אבל לא רק צמחים.
---
לעולם, לעולם, לעולם לא ישעמם לי בבית. תמיד יהיה פרויקט שמחכה, פינה לעצב מחדש. בכל יום ושבוע הצמחים מחליפים מקומות. חפץ או צמח חדש שמגיע הבייתה יכול להניע תנועה בכל הבית - חפצים אחרים, צמחים ושידות מתארגנים מחדש כדיי להתאים לו ואלו לאלו ויוצרים קומפוזיציות חדשות. יש פרויקטים שבוערים לי בידיים אבל אני יודעת שייקח לי חודשים להגיע אליהם.
הבית הוא המקום שלי להגשים פנטזיות עיצוביות. הוא הקנבס שלי, שאפשר להמשיך לעולם לצייר עליו שכבות על גבי שכבות, להשפריץ עליו צבעים. כי מה הכי גרוע שיקרה, זה לא ייצא הרמוני? אז נצבע מחדש. הבית הוא המקום להעיז, להתבטא, להיות חדשני, לצאת מהכלל, כי איפה אם לא פה?
אני חושבת לצבוע מחדש את הקיר הכתום.
לעולם לעולם לעולם, לא ישעמם לי בבית. תמונות מהאלבום האישי.
בית. מתוך פרויקט פלנט סטיילינג.
רגש
יש לי עניין עם רגש. אני טובה בלשמוח. פחות טובה עם רגשות שנחשבים שליליים. האימהות הייתה בשבילי זרז עצום להתמודד עם העניין הזה. היום אני כבר טובה גם בלהרגיש עצב. מתמודדת עם להרגיש פחד. אני עדיין לא טובה בלכעוס. אם תראי אותי פעם כועסת, זועמת, צורחת – תשמחי בשבילי, זה יהיה סימן טוב, של התפתחות.
במיוחד - יש לי קושי להביע אותם. איפשהו בדרך החוצה הם נאבדים ונשארות לי רק מילים מעובדות. על השאלה "מה שלומך" אני אף פעם לא יודעת לענות באמת. התחושות נעלמות ואני לא מצליחה להזכר מה קרה לי, איך הרגשתי או בכלל, מה כבר יש לומר על משהו.
קל לי עם כל מה שאפשר להביע במילים. רגשות קשים קשה לי להביע במילים. יש אנשים שמציירים את זה.
את רואה, זו המילה שכתבתי עליה הכי מעט.
אני לא חושבת שבית צריך לעורר יותר מכל שמחה, טוב, גם שמחה. אבל יותר מכך - כדאי שיעורר השראה. לכן אני אוהבת לשנות אותו כל הזמן.
תמונות שמביעות רגש. הרבה מעבר למילים. מהאלבום האישי.
השראה
השראה מבחינתי זוהי תחושת התרוממות הרוח שיש לי כשאני עדה ליופי ולהרמוניה. ההרמוניה יכולה להיות בטבע או מעשה ידי אדם, בחיזיון, בטקסט, במנגינה או בתנועה, ואפילו ברעיון פילוסופי טוב. ההשראה יכולה להופיע כשאני נוכחת אל מול ההרמוניה עצמה; או כשאני רואה אותה מתהווה – את הפרטים מתחילים להשתלב אחד בשני, את הקוהרנטיות מתחילה להרקם. היא יכולה גם להגיע איפה שאין יופי ואני מצליחה לדמיין את האפשרויות, את הפוטנציאל.
ההשראה עושה לי חשק להתרומם איתה, מעל פני היומיום, התפקודיות ומילוי הצרכים, ולבטא אותה באיזושהי צורה. חשק עז לממש אפשרות חדשה, ליצור משהו - לפעמים אפילו בלי לדעת מה בדיוק.
יש בתוכה גם ניחוח של שמחה, ואני חושבת שזו שמחה בכך שאנחנו חיים בעולם הזה ( - לא בכל רגע זה בהכרח משמח). שקיבלנו גוף (פגיע) וחומר (זמני) לממש בהם את הרוח, באופן קונקרטי וחד-פעמי.
היא גם קשורה לאופטימיות - התחושה שיש אינסוף אפשרויות, שתמיד יש משהו שאפשר לעשות (לעומת רגעים אחרים של תחושת אין מוצא, או של הצפה מהאפשרויות). היא באה עם מבט קדימה ואמונה בטוב של האנושות.
---
התחלתי לכתוב לך באוגוסט, חופשת אוגוסט שלנו השנה הייתה בקונספט חילופי בתים. בתים של אנשים אחרים זה מקור השראה אדיר. לדמיין (בלי לפגוש) את האנשים שליקטו את הפרטים והרכיבו מהם את ביתם במשך זמן רב. רק כשמתגוררים בבית של מישהו, כשפותחים את המגירות (אלו שמותר) מכירים באמת את ההרגלים הקטנים שלו, את הבחירות שעשה. ממה מורכב אוסף הספלים שלו. היכן הוא לב הבית. איך נראה היום שלו. במה הוא מאמין.
אני שואלת את עצמי עכשיו: ממה מורכב אוסף הספלים שלי? ומבטיחה לעצמי להשקיע בו יותר כך שיבטא אותי באמת.
(דברים בקבוצות יפים יותר כי יש פוטנציאל להרמוניה, גם תמונות. לכן אחת הפעולות הכי יצירתיות בשבילי היא יצירת הפיד שלי באינסטגרם. לפעמים יוצא הרמוני, לפעמים פחות. התמונות באינסטגרם הם מהפרויקטים שלי, מהבית שלי ומהרפתקאות בוטניות. את רובן אני מצלמת.
תמונות של שאיפה להרמוניה, מתוך פיד האינסטרגם של סוקולינה.
תמונה של הרמוניה. מתוך פרויקט פלנט סטיילינג.
תמונה של הרמוניה. מתוך פרויקט פלנט סטיילינג.
זיכרון
הקירות ראו עלינו את הכל. הם כמו הזבוב על הקיר, בלי הזבוב.
הבית זוכר בשבילנו. הוא מכיל את כל הרגשות והחוויות שחווינו בו. החוויות נצרבות בו ביחד עם הרגש. מספיק להכנס לבית, או אפילו להסתכל עליו בתמונה, או בזכרון, בשביל לחוש בו-זמנית חבילת זכרונות של עשור שלם. שיפוץ יכול לטשטש את הזכרונות של הבית, אבל הוא לא יכול למחוק אותם. גם אם בית כבר לא קיים, או רחוק כדיי להגיע אליו, החוויות מתאחסנות בזכרון ביחד עם הבית.
כשאני חושבת על תקופה בחיי, הם מיד עולים ביחד עם המקום – זה שהיה אז בשבילי משמעותי כמו בית.
"בטח, זה היה בדירה בגורדון, זוכר שסבתא שלך אמרה שהיא כמו ערימת גרוטאות?"
"הקיץ ההוא בשמריהו לוין עם המרפסת, יכולתי לגור בה. ואיך צמחה לי שם החמנייה ההיא"
"כמה שלא אהבתי את הדירה בירמיהו, כמה שלא הייתי מחוברת אז לעצמי"/
תמונה של זיכרון. הדירה בגורדון עם המקלחת בתוך המטבח.
זיכרון. מתוך חופשה משפחתית בחילופי בתים.
זכרון. מתוך חופשה משפחתית בהחילופי בתים.
זיכרון. מתוך פרויקט פלנט סטיילינג.
שייכות
פעם, הסרתי מעליי את תחושת השייכות לכל קבוצה שהיא, משפחתית, חברתית, לאומית, והרגשתי חופשיה באמת. חופשיה מאחריות על אחרים, משביעות רצונם, מהתחשבות ומביטול חלקים בעצמי כדיי להתאים לקבוצה מסוימת. והייתי באמת מאושרת. ככל שנחתתי במקום רחוק יותר שבו אני מרגישה זרה יותר, הרגשתי בבית.
אני חושבת שאחרי שמצאתי את הבית בתוכי, יכולתי להתפנות מחדש לקונפליקט השייכות, מזווית אחרת. הרגשתי מחדש את הצורך באנשים ובחברה, צורך לשתף ולהשתתף בשמחה ובעצב. זה לא הלך חלק ובא עם חרדות. אבל בסופו של דבר חזרתי להיות בנאדם של אנשים, של חברה, של אדמה ובית.
כבר כמה שנים שאני עצמאית וגם זה מאוד לבד. אני נהנית מאוד מהיתרונות ומהחופש, אבל לפעמים אני מרגישה בחסרונו של "צוות". אז אני יוצרת לי כל מיני שותפים לכל מיני עניינים. ולפעמים, אני פשוט לבד.
שייכות. אצל רינת בבית.
שייכות. תמונות מתוך פרויקט פלנט סטיילינג.
ניסוייות
או אקספרימנטליות, באיזו שפה שתעדיפי לשבור בה שיניים.
אני לא יודעת אם זו ה-מילה, אבל זו המילה שלי להיום.
אני מאוד אוהבת ללמוד מהתנסות אישית, ועם הצמחים יש למידה מתמדת. יש להם קצב משלהם, והם מאמנים אותנו לסבלנות והתבוננות. אני מציעה להתייחס לגידול צמחים כניסוי ומשחק, כי מה הכי גרוע שיקרה אם נטעה? אני יכולה לשאול את עצמי, איך אני מרגישה עם האפשרות לטעות? איך אני מרגישה לגבי לקחת אחריות על משהו\מישהו? מה אני מרגישה אם הוא לא יעמוד בציפיות? ועוד. השלב הבא יהיה להתייחס למערכות יחסים (עם אנשים) כהתנסות, לחיים כמשחק.
מה שזה עוד אומר - שאף פעם לא אדבר על משהו שאין לי איתו נסיון אישי. זה גם אומר נקודת מבט ענווה. להיות פתוחה לזה שהכל אפשרי. שמה שאני בטוחה בו, או שכל העולם בטוח בו, יכול להיות שגוי. הפרספקטיבה שלנו היא אנושית ומוגבלת, גם המדע מגלה לפעמים שהוא טועה, ופרדיגמות מתות. אני רואה שזה לא קל לאנשים, כי המשמעות היא שאין ודאות. אבל זו האמת. זה לא אומר שאנחנו נתונים לחסדי המקריות. להפך, זה אומר שהכל אפשרי. ומה יותר אופטימי מזה? צמחים הם תזכורת לקסם הזה שנקרא חיים, שאף הגיון בעולם לא יוכל להסביר עד הסוף.
תמונות של ניסוייות. ובכלל לא משנה אם יש מילה כזאת.
תודה רינת, שהיית פה עם מלשבות אישיות על בית ועל רגש. הרגשתי שאני יוצאת איתך למסע ומעניין אם גם את מרגישה איזו בהירות עם קריאת הטקטס המלא.
תוכלו להמשיך לעקוב אחרי רינת באתר של סוקולינה בבלוג שיש בו המון מידע שימושי בדף הפייסבוק וכמובן באינסטגרם.
ואתן כמובן מוזמנות לספר לנו פה בתגובות איך היה לכן לפגוש את רינת, ככה באמצע החיים.
Comments