בית, רגש, בלוג #4 סיון קונוולינה

הפורמט בית, רגש, בלוג,

נולד מתוך הרצון שלי לחקור את המושג בית ולהבין מה אנחנו, כמעצבות פנים והום סטיילינג (שמתכננות ומעצבות כל כך הרבה בתים) עושות כדי ליצור בית, לעצמנו וללקוחות שלנו. כלומר בתפר שבין האישי למקצועי.

בכל חודש אארח כאן מעצבת, שהיא גם בלוגרית ואבקש מהן להתייחס למושגים הבאים.

מוכנות? מתחילים.

סיון מאוד מוכרת בתחום העיצוב בארץ, היא פעילה,

כותבת, מלמדת, תורמת ואי אפשר להתעלם ממנה ומהעשייה שלה.

עד היום הכרתי אותה בעיקר בצד המקצועי כאישה שלא מתפשרת על איכות, זו הזדמנות להכיר את הצד הפרטי שלה, וזה גרם לי להתאהב בה אפילו יותר.

שמי סיון קונוולינה מינקובסקי ואני מעצבת פנים, בלוגרית, אמא ובת זוג בפרק ב' של חיי. אני אמנית רב-תחומית ואוהבת לשלב בעשייה שלי את כלל התחומים שמעניינים ומעשירים את עולמי, בעיקר: צילום, תפירה, ציור ומלאכות יד שונות. לאחרונה גם פתחתי בסטודיו שלי בחיפה קורס מקצועי למעצבות פנים עצמאיות, ומאז אני מרגישה שאני יותר ויותר מתקרבת לייעוד שלי.

צילום: אורית ארנון.

בית עבורי הוא תחושת בטחון. אני לא נוטה להיקשר למקום או לחומר, ולכן בית עבורי מתבטא בדרך כלל באנשים שגורמים לי להרגיש שהגעתי הביתה, שיוצרים אצלי תחושה בטוחה ומוגנת. הבית הפיזי שלי משתנה כל הזמן, בערך בקצב שבו אני משתנה, אבל הבית הרגשי שלי נעוץ כבר שנים רבות בגרעין של אנשים (בעיקר נשים) שיש לי חיבור עמוק אליהם.

מעבר לאלה – המקום שהכי גורם לי להרגיש בבית הוא הים. יש לי חיבור כמעט רוחני לים, ואני גם צוללת מגיל 16. ברגע שאני מתחת למים – אני מרגישה שלווה שאני לא מרגישה בשום מקום אחר. לא משנה כמה הכל סוער מעל פני המים – מתחת למים אני מרגישה שהכל בדיוק כפי שהוא צריך להיות.

תמונות שמזכירות לי בית

צילום חדר השינה: טל ניסים, תמונות בים אלבום פרטי.

אני אדם מאוד ריאלי ופרקטי, אבל גם מאוד יצרי ורגשי. להבדיל מהפן המקצועי – בפן האישי הרבה מהבחירות שלי מונעות מרגש כזה או אחר, וכיום אני יותר קשובה לאינטואיציות שלי מבעבר.

בכלל, אני חושבת שהמקום שיש לרגשות בהחלטות ובהתנהלות של אנשים גדול הרבה יותר ממה שהם מסכימים להודות, ובמקצוע שלי זו הנחה מאוד בסיסית. כשאני מלווה זוגות בתהליכים כמו שיפוץ, אני כל הזמן מזכירה לעצמי שמה שעבורי הוא כבר עניין טכני – עבורם זה ממש חורבן הבית ובריאתו מחדש. זה עשוי להפר הרבה מאוד איזונים מאוד עדינים של רגשות ומצבים ברי-קיימא, ולכן חשוב מאוד להבין שכל ביטוי לרצון או התעקשות על משהו – טומנים בחובם תחושות ורגשות שצריכים לקבל מענה.

כך זה גם במשפחה מורכבת כמו שלנו. הרבה פעמים מה שמוצג כמו רצון הוא בעצם צורך פנימי מאוד מהותי, ולאזן את הצרכים ואת הרגשות של כולם זה אתגר מאוד גדול.

תמונות של רגש: ילדינו מנישואינו הראשונים ביום חתונתנו צילום ליאור והדס

מתוך האלבום הפרטי, סיון בהריון השני. צילום איילת לנדאו

.בתנו המשותפת מפרק ב. אלבום פרטי

עיצוב הפנים הוא עולם שרוב ההשראות בו הן קונספטואליות או חומריות, אבל אני תמיד מוצאת את עיקר ההשראה שלי באנשים. אנשים שהעזו לפרוץ את מרחב המוכר והידוע, שחושבים מחוץ לקופסה, שיוזמים ומזמנים אליהם אתגרים – מהווים השראה אדירה עבורי. כשמדובר בנשים – על אחת כמה וכמה. אני מנסה להיות ההשראה הזו לבנות שלי. בכל צומת שבה אני מתלבטת איך לנהוג – לעתים קרובות השאלה שעוזרת לי להחליט היא: איזו בחירה משקפת את מה שהייתי רוצה שהן ילמדו ממני. בסופו של דבר, אני לומדת מהן לא פחות...

מלבד אנשים, אני שואבת השראה ממקומות בעולם, מתרבויות זרות ומהטבע. אני מאוד מאוד אוהבת לטייל ולצלם. 7 חודשים מחיי ישנתי באוהל כשטיילתי באוסטרליה וניו-זילנד, וזו הייתה אחת התקופות הטובות שהיו לי. לאחרונה יצאתי למסע צילום עם זיו קורן בלאוס וקמבודיה, וזו הייתה חוויה בלתי נשכחת ומעוררת השראה עבורי.

צילום: סיון קונוולינה, מתוך מסע צילום עם זיו קורן לקמבודיה.

יש לי זיכרון מעולה לטווח ארוך, ואני מסוגלת ממש לחוות מחדש את התחושות שלי בתוך חוויה מסוימת אם אני ממש מעמיקה ונזכרת בה. אני זוכרת גם את רוב החלומות שלי לפרטי פרטים, בעיקר את ההזויים שבהם.

זיכרונות הם מאוד משמעותיים עבורי, לטוב ולרע. אני לא ממהרת לעבור הלאה, ולעתים קרובות מוצאת את עצמי מהרהרת בדברים שקרו, בדרך שעברתי מאז. יש זיכרונות קשים שמלווים אותי שנים אחרי שהם נוצרו, וזה נכון גם לגבי הטובים. הזיכרונות שלי הם פיסות מהותיות בפזל שמרכיב אותי.

זיכרונות מהודו, צילום: סיון קונוולינה.

שייכות היא מושג שאני מגלגלת ביני לביני רוב חיי הבוגרים. כשהייתי בת 10 עברנו מהקריות לחיפה, ועל אף שהייתי מוקפת חברים גם בחיפה – זה היה השלב שבו הפסקתי להרגיש שייכת. מאז ועד היום, אפשר לומר, אני מרגישה קצת עוף מוזר.

לקח לי הרבה זמן להבין ששייכות מתקשרת אצלי עם היכולת להיות מי שאני, בלי מסכות, לבטא את עצמי בלי לחשוש ממה שיגידו או יחשבו עליי. אני חושבת שזה חלק גדול מהיכולת שלי לבטא כיום את התחושות ואת המחשבות שלי בצורה ציבורית, בפוסטים בפייסבוק או בבלוגים שלי. התחברתי לאנשים שגורמים לי להרגיש טוב עם מי שאני על חסרונותיי ומעלותיי, שמעריכים אותי, שגורמים לי להרגיש שייכת. ויתרתי לאורך הדרך על אנשים שהכניסו בעיקר ביקורת, ארס ושיפוטיות לחיי. ויצרתי לעצמי תא משפחתי שמאוד חשוב לי לשמור ולטפח.

שייכות, צילום: סיון קונוולינה.

מילה שלך:

מתישהו הפסקתי להשתמש במילה אושר, והחלפתי אותה במילה שמחה. בעוד שאושר הוא מושג מאוד אמורפי להוויה מסוימת – שמחה היא תחושה מאוד ודאית כשהיא קיימת. אני משתדלת להכניס שמחה בעיצובים שלי, ביחסים שלי עם אנשים, בחיי המשפחה שלי ובכל דבר שאני עוסקת בו.

שמחה עבורי היא צבעוניות, אקלקטיות, שילובים ולמעשה כל המילים שהרחבתי עליהן כאן: בית, רגש, השראה, זיכרון ושייכות.

הסטודיו שלי בצבעוניות ואקלקטיות שמחה.

צילום: אורית ארנון

מטבח שמח במיוחד בבית משפחת נחשון.

צילום: טל ניסים.

חלל מגורים צבעוני ושמח בבית משפחת: הורודי.

צילום: טל ניסים

תודה סיון, ששיתפת אותנו בעולמך בכזו כנות וענווה.

ואתכם אני מזמינה להכיר ולקרוא עוד על סיון, בשני הבלוגים (!)

אחד על עיצוב הבלוג של סיון קונוולינה והשני בחזקת שניים בלוג אישי על הורות משותפת. ובדף הפייסבוק.

תקפצו לבקר ואל תשכחו למסור ד"ש.