העניין הזה עם הבית

לפני כמה זמן פגשתי את רונית שוורץ, רונית מראיינת רעיונות,

ככה בעדינות היא שואלת אותם מיהם ומה הם רוצים? מה הם צריכים כדי להתגשם, ומה חסר להם? לפעמים, כמו שלמדתי, מתוך החוסר מגיע עולם שלם.

היא שאלה אותי, מה הייתי רוצה לשאול את הרעיון שלי, עיצוב פנים מבריא

"איך להוציא אותו לעולם, ואיך הוא יישאר גם שלי?"

זה קצת הפתיע אותי איך שהשאלה הזאת יצאה החוצה, הרצון שלי שהרעיון יישאר שלי, הרצון הזה לשמור עליו יחד עם הרצון המובן לתת לו לצאת אל העולם, (ואולי גם קצת לשנות אותו, את העולם, אני מתכוונת).

רונית חייכה,

"תתחילי את הסיפור מעצמך, איפה את קרן מרפאת את עצמך, יוצרת ומעצבת בתוכך את ביתך."

הבית שלנו היום, הוא המקום הכי עוטף ומרגיע. צילומים: אני

אז ישבתי וכתבתי על העניין הזה עם בית,

יש שתי מילים שמלוות אותי, בית ולב, היום החיבור הזה מניע ומטעין אותי ונראה לי כמעט מובן מאליו. אבל כמה שהוא לא.

גדלתי בקיבוץ, בבית הילדים, יחד עם שאר ה"יתומים". (כמו שהיינו קוראים לעצמנו).

לא היה שם בית, ילדים היו המון.

אבל הייתה לי מיטה, ברזל שחור, מתחתיה שטיחון קטן ומעליה מדף עם מנורת קיר מובנית. והיא הייתה מכוסה בכיסוי מיטה משובץ מגרד בגוון חרדל. תכלס, נכון להיום מאוד טרנדי.

זה היה הבית שהכרתי, הפינה שלי, ואני הייתי קנאית לפינה שלי.

בכל בוקר מתחתי את השמיכה והכיסוי, סידרתי את השטיחון ונעלי הבית.

הייתי קוטפת קוצים ומעמידה אותם בצנצנת על המדף. ומסמנת, שלי.

המיטה הזאת הייתה הספינה שלי, בלילה לפני השינה הייתי שומעת את רחש הגלים בחושך שמתחתיה, דרקונים ונחשים גרו שם. היו לילות שהם היו שותפים למסע בעולם הדמיון ולילות שפחדתי פחד מוות ממה שהקיף את המיטה, לא העזתי להוציא רגל מעבר למסגרת הברזל השחורה.

ומרחוק נצנץ מגדלור. (כלומר האור מהמקלחת המשותפת שהיו משאירים דולק.)

כשהייתי רוצה לברוח הייתי בורחת למיטה, כמו אי באוקיינוס שנקרא חברת הילדים.

מנגנון ההישרדות שלי היה לכבוש פינות, לקשט ולסמן, שלי.

כבר אז מקום פיזי לקרוא לו בית היה חשוב לי מאוד. הייתי מבייתת כמעט הכל, מערה, חלל שנוצר מתחת לנוף רחב של עץ, פינות עזובות, שאף אחד אחר לא רצה.

הייתי אוספת וקושרת מחרוזות של אצטרובלים, מסדרת שורות של אבנים ומגרפת מחטי אורנים למרבצים רכים. מטפחת ויוצרת פינות חמות.

הייתי יושבת שם לבד, מסתכלת מסביב וגאה בעצמי. יצרתי בית.

נופים מהקיבוץ, הבית הראשון שלי. צילומים: אני

דברים שעושים לי הרגשה של בית, כמו ריח של חציר וריבת תותים. צילומים: אני

הבית הוא בתוכי, ואני בתוכו. איורים: אני

מוזמנות לבוא לבקר אצלי בבית ממש כאן

ואם יש לכן רעיון ומעניין אתכן לשמוע ממנו מה הוא צריך, דברו עם רונית.