אשה אחת חלמה בית. בלוג הופ ליום האהבה.

"אהבתי לבנות בתים

אבן לאבן

קורה לקורה

אהבתי לראות בית

שהוא שלי

אהבתי לחלום

תמונה לתמונה

סיפור בתנועה

סיפור קטן

שהוא שלי

אהבתי לכתוב

שורה לשורה

מילה למילה

קטנה אסופה

מילה שלי"

אסתר מדן ז"ל

וזו עבודה שיצרתי בהשראת השיר

אישה אחת חלמה בית

את השיר המקסים הזה כתבה אסתר מדן כשהייתה בת 17, אני לא הכרתי ולא פגשתי אותה מעולם אבל המילים האלה נגעו בי. השיר הזה עוסק בכל מה שמעסיק אותי, בחיים ובבלוג הזה. ואני, אני רוצה לכתוב על נשים בין אהבות. וזה הבלוג שלי אז מותר לי.

יוצא לי לפגוש אותן הרבה בעבודה שלי, מאז שזימנתי לעצמי עיצוב מבריא, נשים שנפרדו, שנעזבו, שאיבדו, כל אחת בנסיבות ותנאים אחרים. יש את מי שבחרה לקום ולהמשיך הלאה ואת אלה שלא בחרו ועכשיו צריכות לבחור, שוב, בעצמן.

אישה שבוחרת בעצמה שוב צריכה, (כך אני מאמינה) ליצור לה בית, מקום של השראה, מתוך המקום הזה היא יכולה ליצור לה חיים חדשים. עיצוב חדש מאפשר להעיר את היצירתיות, להתחבר שוב לחלל דרך אסתטיקה.

זה לא חייב להיות בית, זו יכולה להיות גם דירה שכורה וזמנית. זמני הופך לקבוע.

(החלטתי לכתוב עליהן בעילום שם, כי אני רוצה לספר דברים אישיים וזה מרגיש לי נכון)

סנטימטר אחרי סנטימטר אנחנו נכבוש לך מקום בבית הזה

אני ור' מכירות כבר שנים, למדנו יחד הילינג ורפואה אינדיאנית ויש בנינו קשר של מכשפות, של נשים שרואות ומרגישות. הגעתי אליה אחרי שנפרדה מבעלה והבית הרגיש לא מתאים, בכל מקום היו פשרות, רהיטים ופריטים לא מדויקים. ואנחנו ניגשנו יחד לדייק.

סנטימטר אחרי סנטימטר אנחנו נכבוש לך מקום בבית הזה. ונתחיל מחדר השינה.

המקום שבו את מתחילה ומסיימת כל יום, המקום שבו את עם עצמך והמקום שבו את מזמינה אינטימיות. (גם אם עכשיו היא נראית רחוקה).

"אני רוצה חדר שהוא כמו יער קסום של פיות"

"וזה מה שתקבלי

קנינו מיטה חדשה, כי התחלה חדשה דורשת מיטה חדשה, נקייה ממטענים.

פרסנו שטיח, כיסוי מיטה וכריות, כמה שיותר רך יותר טוב.

תלינו המון ווילונות, גם מעל המיטה, כי ממש לא חייבים חלון כדי לתלות ווילון על הקיר. יצאנו לגינה ואספנו ענף ענק שהפך למתלה לתכשיטים, את רובם היא כבר לא עונדת, אבל אפשר ליהנות מהם ככה, עם כל הצבעים והטקסטורות.

קישטנו בדברים קטנים ומשמחים, ידיות מצוירות וגדילים מחוטי משי על הארון, תמונה של אלה הודית שמצאנו, מעטרת קופסת עץ.

הכי רציתי להכניס חושניות לחדר הזה ובכלל לחיים של ר', חומרים שאפשר להרגיש וללטף, שפותחים את הלב דרך המגע וההתרשמות, התקרבות על עצמך מבחוץ פנימה. לעצב חדר שינה כמו שאני יודעת, בפשטות, עם מה שיש.

זו הכתובה שלך עם עצמך, בואי נתלה אותה מעל שולחן האוכל

גם את ח' אני מכירה מלימודי רפואה אינדיאנית, מדהים איך זימנתי לי שתי מכשפות בפוסט הזה. ח' החליטה לקום ולהתחיל מחדש.

לפני כמה שנים היא קיבלה את מתנת הרקמה ומאז היא רוקמת מפות אנרגטיות שמלוות תהליכים ומזמנות ריפוי, הן מלאות בצבע ובתנועה.

היא התקשרה אלי יום אחד ואמרה, בואי תבריאי לי בית. וכמה שהמשפט הזה מרגש אותי.

התחלנו מלבנות תקציב, לקנות רק מה שחייבים, את כל השאר אפשר ליצור ממה שיש. העמדנו את הרקמות הממוסגרות שעונות על הקיר והסתכלנו עליהן, הן בתורן החזירו לנו מבט וחיוך שובבי של מי שיודעות את כוחן.

ואז נכנסה הבת של ח', צוציקית עוד לא בת 20 ואמרה, "אמא הרקמה הזאת היא הכתובה שלך עם עצמך, היא הבטחה. תתלי אותה במרכז החדר מעל השולחן."

התעלפנו.

מאיפה הבאת את התובנה הזאת, חדה ורכה בו זמנית. תלינו את המנדלה הרקומה מעל שולחן האוכל. היא מצאה לה מקום והפכה את הדירה לבית.

זהו להפעם.

פוסט זה משתתף ב"בלוג הופ" של קבוצת בלוגרים ישראלים (תקפצו לבקר)

26 בלוגרים ובלוגריות משתתפים בשרשרת הכתיבה, כל פוסט בבלוג מוביל לפוסט בבלוג הבא - והנושא המשותף הוא – אהבה.

הפוסט הבא בבלוג הופ הוא של צפי הדר-ריכטר, מהבלוג ברקיע השביעי.

צפי כותבת סיפורים קצרים, מחשבות, המלצות על ספרים ועל עוד דברים טובים.

מעניין מה היא הכינה לנו על אהבה? תוכלו לקרוא כאן.

תוכלו לקרוא את הפוסט של צפי ולהמשיך לדלג ממנו גם לפוסטים נוספים. תהינו מהמסע בעקבות האהבה.